הלכות שמיטה ויובל פרק תשיעי

א. מצות עשה להשמיט המלוה בשביעית שנאמר שמוט כל בעל משה ידו והתובע חוב שעברה עליו שביעית עבר על לא תעשה שנאמר לא יגוש את רעהו ואת אחיו:

ב. אין שמיטת כספים נוהגת מן התורה אלא בזמן שהיובל נוהג שיש שם שמיטת קרקע שהרי ישוב הקרקע לבעליו בלא כסף ודבר זה קבלה הוא אמרו חכמים בזמן שאתה משמיט קרקע אתה משמיט כספים בכל מקום בין בארץ בין בחוצה לארץ ובזמן שאין שם שמיטת קרקע אין אתה משמיט כספים בשביעית אפילו בארץ:

ג. ומדברי סופרים שתהא שמיטת כספים נוהגת בזמן הזה בכ"מ ואע"פ שאין היובל נוהג כדי שלא תשתכח תורת שמיטת הכספים מישראל:

ד. אין שביעית משמטת כספים אלא בסופה שנאמר מקץ שבע שנים תעשה שמטה וזה דבר השמטה ושם הוא אומר מקץ שבע שנים במועד שנת השמטה בחג הסוכות מה שם אחר שבע אף השמטת כספים אחר שבע לפיכך הלוה את חבירו בשביעית עצמה גובה חובו כל השנה וכשתשקע חמה בלילי ראש השנה של מוצאי שביעית אבד החוב:

ה. שחט את הפרה וחלקה על דעת שהיום ר"ה של מוצאי שביעית ונתעבר אלול ונמצא אותו היום סוף שביעית אבדו הדמים שהרי עברה שביעית על החוב:


ו. שביעית משמטת את המלוה ואפילו מלוה שבשטר שיש בו אחריות נכסים ה"ז משמיט ואם סיים לו שדה בהלואתו אינו משמיט והשביעית משמטת את השבועה שנאמר לא יגוש מ"מ לא לשלם ולא להשבע:

ז. במה דברים אמורים בשבועת הדיינין וכל כיוצא בה מדברים שאם יודה בהן שביעית משמטתן אבל שבועת השומרין והשותפין וכיוצא בהן משבועות שאם יודה ישלם ה"ז ישבע אחר השמטה:


ח. הלוהו ותבעו וכפר בו והגיע השמטה והוא בכפירתו והודה אחר שעברה שביעית או שבאו עליו עדים אחר השביעית אין השביעית משמטת:


ט. המלוה את חבירו וקבע לו זמן לעשר שנים אינו משמט אף ע"פ שהוא בא לידי לא יגוש הרי הוא עתה אינו יכול לנגוש התנה עמו שלא יתבענו שביעית משמטת:

י. המלוה את חבירו והתנה עמו שלא תשמטנו שביעית ה"ז נשמט שאינו יכול לבטל דין השביעית התנה עמו שלא ישמיט הוא חוב זה ואפילו בשביעית תנאו קיים שכל תנאי שבממון קיים ונמצא זה חייב עצמו בממון שלא חייבתו תורה שהוא חייב:

יא. הקפת החנות אינה נשמטת ואם עשאה מלוה נשמטת שכר שכיר אינו נשמט ואם זקפו עליו במלוה נשמט:

יב. קנסות של אונס ושל מפתה והמוציא שם רע אינם נשמטין ואם זקפן במלוה נשמטים ומאימתי נזקפין במלוה משעת העמדה בדין:

יג. המגרש את אשתו קודם השמטה אין כתובתה נשמטת ואם פגמתה או זקפתה עליו במלוה נשמטת:

יד. המלוה על המשכון אינו משמיט והוא שיהיה החוב כנגד המשכון ואם היה יתר משמיט היתר:

טו. המוסר שטרותיו לבית דין ואמר להם אתם גבו לי חובי זה אינו נשמט שנאמר ואשר יהיה לך את אחיך וזה בית דין תובעין אותו וכן ב"ד שחתכו את הדין וכתבו איש פלוני אתה חייב ליתן לזה כך וכך אינו נשמט שזה כגבוי הוא וכאילו בא לידו ואינו כמלוה:

טז. כשראה הלל הזקן שנמנעו מלהלוות זה את זה ועוברין על הכתוב בתורה השמר לך פן יהיה דבר וגו' התקין פרוזבול כדי שלא ישמט החוב עד שילוו זה את זה ואין הפרוזבול מועיל אלא בשמטת כספים בזמן הזה שהיא מדברי סופרים אבל שמטה של תורה אין הפרוזבול מועיל בה:


יז. אין כותבין פרוזבול אלא חכמים גדולים ביותר כבית דינו של רבי אמי ורבי אסי שהן ראויין להפקיע ממון בני אדם אבל שאר בתי דינין אין כותבין:

יח. זהו גופו של פרוזבול מוסרני לכם פלוני ופלוני הדיינין שבמקום פלוני שכל חוב שיש לי שאגבנו כל זמן שארצה והדיינין או העדים חותמין מלמטה:

יט. אין כותבין פרוזבול אלא על הקרקע אם אין קרקע ללוה מוכר לו המלוה כל שהוא בתוך שדהו אפילו קלח של כרוב השאילו מקום לתנור או לכירה כותבין עליו פרוזבול היתה לו שדה ממושכנת כותבין עליה פרוזבול:

כ. כותבין לאיש על נכסי אשתו וליתומים על נכסי אפטרופוס אין לו קרקע ולערב יש לו קרקע כותבין עליה פרוזבול היה לו חוב על חבירו ויש לחבירו קרקע הואיל והוא תחת שיעבודו כותב עליו פרוזבול:

כא. אחד שלוה מחמשה צריכים פרוזבול לכל אחד וא' וחמשה שלוו מאחד דיו פרוזבול אחד לכולן:

כב. כתב הפרוזבול תחלה ואחר כך הלוה אינו מועיל אלא משמיט עד שיכתוב הפרוזבול אחר שהלוה נמצאת אומר שכל מלוה הקודמת לפרוזבול אינה נשמטת בפרוזבול זה ואם הפרוזבול קודם למלוה נשמטת בפרוזבול זה:

כג. לפיכך פרוזבול המוקדם כשר והמאוחר פסול כיצד כתבו בניסן והקדים זמנו מאדר כשר שהרי הורע כחו שאינו משמיט אלא עד אדר אבל אם איחר זמנו וכתבו מאייר פסול שהרי מייפה כחו שאינו משמיט עד אייר שלא כדין שאין דינו שלא ישמיט אלא עד ניסן בשעת מסירת הדברים לבית דין:

כד. המוציא שטר חוב אחר שביעית ואין עמו פרוזבול אבד חובו ואם אמר היה לי ואבד נאמן שמזמן הסכנה ואילך בעל חוב גובה שלא בפרוזבול ולא עוד אלא כשיביא בעל חוב את שטרו או כשיבוא לתבוע במלוה על פה אומרים לנתבע שלם לו ואם טען הנתבע ואמר איה פרוזבול שלו אומרים לתובע היה לך פרוזבול ואבד אם אמר הן נאמן ואם הודה שלא כתב פרוזבול אבד חובו והיתומים אינן צריכין פרוזבול:

כה. הוציא פרוזבול וטען הנתבע ואמר מלוה זו שהוא תובע אחר פרוזבול זה היתה והתובע אומר קודם פרוזבול היתה התובע נאמן שאילו אמר היה לי ואבד נאמן ואף ע"פ שאין אנו יודעין זמן הפרוזבול שאבד:

כו. טען הנתבע ואמר מלוה יש לו אצלי והתובע אומר לא כי אלא הקפת חנות היא שאינה נשמטת שהרי לא זקפתי מלוה ה"ז נאמן שהרי אם ירצה יאמר מלוה היתה ופרוזבול היה לי ואבד שכיון שתקנו חכמים פרוזבול חזקה היא שאין אדם מניח דבר מותר ואוכל דבר אסור:

כז. תלמידי חכמים שהלוו זה את זה ומסר דבריו לתלמידים ואמר מוסרני לכם שכל חוב שיש לי שאגבנו כל זמן שארצה אינו צריך לכתוב פרוזבול מפני שהן יודעים שהשמטת כספים בזמן הזה מדבריהם ובדברים בלבד היא נדחית:


כח. כל המחזיר חוב שעברה עליו שביעית רוח חכמים נוחה הימנו וצריך המלוה לומר למחזיר משמיט אני וכבר נפטרת ממני אמר לו אעפ"כ רצוני שתקבל יקבל ממנו שנאמר לא יגוש והרי לא נגש ואל יאמר לו בחובי אני נותן לך אלא יאמר לו שלי הם ובמתנה אני נותן לך:

כט. החזיר לו חובו ולא אמר לו כן מסבב עמו בדברים עד שיאמר לו שלי הם ובמתנה נתתים לך ואם לא אמר לא יקבל ממנו אלא יטול מעותיו וילך לו:

ל. מי שנמנע מלהלוות את חבירו קודם השמיטה שמא יתאחר החוב שלו וישמט עבר בלא תעשה שנאמר השמר לך וגו' וחטא גדול הוא שהרי הזהירה עליו תורה בשני לאוין שנאמר השמר לך פן וגו' וכל מקום שנאמר השמר או פן או אל הרי זה מצות לא תעשה והתורה הקפידה על מחשבה רעה זו וקראתו בליעל והרי הוסיף הכתוב להזהיר ולצוות שלא ימנע אלא יתן שנאמר נתן תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו וגו' והבטיח הקב"ה בשכר מצוה זו בעולם הזה שנאמר כי בגלל הדבר הזה יברכך וגו':

הלכות שמיטה ויובל פרק עשירי

א. מצות עשה לספור שבע שבע שנים ולקדש שנת החמשים שנאמר וספרת לך שבע שבתות שנים וגו' וקדשתם את שנת החמשים ושתי מצות אלו מסורין לבית דין הגדול בלבד:

ב. ומאימתי התחילו למנות מאחר ארבע עשרה שנה משנכנסו לארץ שנאמר שש שנים תזרע שדך ושש [שנים תזמור כרמך עד שיהיה כל אחד מכיר את ארצו ושבע שנים עשו] בכבוש הארץ ושבע שנים בחילוק נמצאת אומר בשנת שלש וחמש מאות ואלפים ליצירה מר"ה מאחר מולד אדם הראשון שהיא שנה שניה ליצירה התחילו למנות ועשו שנת עשר וחמש מאות ליצירה שהיא שנת אחת ועשרים משנכנסו לארץ שמטה ומנו שבע שמטות וקדשו שנת החמשים שהיא שנת ארבע וששים משנכנסו לארץ:

ג. שבעה עשר יובלים מנו ישראל משנכנסו לארץ ועד שיצאו ושנה שיצאו בה שחרב הבית בראשונה מוצאי שביעית היתה ושנת שש ושלשים ביובל היתה שארבע מאות שנה ועשר שנים עמד בית ראשון כיון שחרב הבית בטל מנין זה משבטלה נשארה הארץ חרבה שבעים שנה ונבנה בית שני וארבע מאות ועשרים שנה עמד ובשנה השביעית מבניינו עלה עזרא והיא הביאה השנייה ומשנה זו התחילו למנות מנין אחר ועשו שנת י"ג לבנין בית שני שמטה ומנו שבע שמטות וקדשו שנת החמשים אעפ"י שלא היתה שם יובל בבית שני מונין היו אותו כדי לקדש שמיטות

ד. נמצאת למד שהשנה שחרב בה הבית באחרונה שתחלתה מתשרי שאחר החרבן כשני חדשים שהרי מתשרי הוא המנין לשמיטים וליובלות אותה השנה מוצאי שביעית היתה ושנת ט"ו מן היובל התשיעי היתה ולפי חשבון זה שנה זו שהיא שנת אלף ומאה ושבע לחרבן שהיא שנת שמנים ושבעה ואלף וארבע מאות למנין שטרות שהיא שנת שש ושלשים ותשע מאות וארבעת אלפים ליצירה היא שנת שמיטה והיא שנת אחת ועשרים מן היובל:

ה. אבל כל הגאונים אמרו שמסורת היא בידיהם איש מפי איש שלא מנו באותן השבעים שנה שבין חרבן בית ראשון ובנין בית שני אלא שמטות בלבד בלא יובל וכן משחרב באחרונה לא מנו שנת החמשים אלא שבע שבע בלבד מתחלת שנת החרבן וכן עולה בגמרא ע"ז חשבון זה שהוא קבלה:

ו. ושנת השמטה ידועה היא ומפורסמת אצל הגאונים ואנשי א"י וכולן לא מנו אלא לשני חורבן משליכין אותן שבע שבע ולפי חשבון זה תהי שנה זו שהיא שנת שבע ומאה ואלף לחרבן מוצאי שביעית ועל זה אנו סומכין וכפי החשבון זה אנו מורין לענין מעשרות ושביעית והשמטת כספים שהקבלה והמעשה עמודים גדולים בהוראה ובהן ראוי להתלות:


ז. שנת יובל אינה עולה ממנין שני השבוע אלא שנת תשע וארבעים שמטה ושנת חמשים יובל ושנת חמשים ואחת תחלת שש שנים של שבוע וכן בכל יובל ויובל:

ח. משגלה שבט ראשון ושבט גד וחצי שבט מנשה בטלו היובלות שנאמר וקראתם דרור בארץ לכל יושביה בזמן שכל יושביה עליה והוא שלא יהיו מעורבבין שבט בשבט אלא כולין יושבים כתקנן בזמן שהיובל [נוהג בארץ] נוהג בחו"ל שנאמר יובל היא בכל מקום בין בפני הבית בין שלא בפני הבית:

ט. ובזמן שהיובל נוהג נוהג דין עבד עברי ודין בתי ערי חומה ודין שדה חרמים ודין שדה אחוזה ומקבלין גר תושב ונוהגת שביעית בארץ והשמטת כספים בכל מקום מן התורה ובזמן שאין היובל [נוהג] אינו נוהג אחד מכל אלו חוץ משביעית בארץ והשמטת כספים בכ"מ מדבריהם כמו שביארנו:

י. מצות עשה לתקוע בשופר בעשירי לתשרי בשנת היובל ומצוה זו מסורה לבית דין תחלה (שנאמר והעברת שופר תרועה) וכל יחיד ויחיד חייב לתקוע שנאמר תעבירו שופר ותוקעין בשופר תשע כדרך שתוקעין בר"ה ומעבירין שופר בכל גבול ישראל:

יא. שופר של יובל ושל ראש השנה אחד הוא לכל דבר ואחד ראש השנה ואחד היובל לתקיעות אלא שביובל תוקעין בין בב"ד שקדשו בו את החדש בין בב"ד שלא קדשו בו את החדש וכל יחיד ויחיד חייב לתקוע כל זמן שבית דין יושבין ושלא בפני בית דין:

יב. ובר"ה שחל להיות בשבת לא היו תוקעין אלא בבית דין שקדשו בו את החדש ואין כל יחיד ויחיד תוקע אלא בפני בית דין:

יג. שלשה דברים מעכבין ביובל תקיעה ושלוח עבדים והחזקת שדות לבעליהן וזו היא שמיטת קרקע:

יד. מר"ה עד יוה"כ לא היו עבדים נפטרים לבתיהן ולא מתשעבדין לאדוניהן ולא השדות חוזרות לבעליהן אלא עבדים אוכלין ושותים ושמחים ועטרותיהם בראשיהם כיון שהגיע יום הכפורים תקעו ב"ד בשופר נפטרו עבדים לבתיהן וחזרו שדות לבעליהן:

טו. דין היובל בשביתת הארץ ודין השמטה אחד הוא לכל דבר כל שאסור בשביעית מעבודת הארץ אסור בשנת יובל וכל שמותר בשביעית מותר ביובל ומלאכות שלוקין עליהן בשביעית לוקין עליהן ביובל ודין פירות שנת יובל באכילה ובמכירה ובביעור כדין פירות שביעית לכל דבר:

טז. יתירה שביעית על היובל שהשביעית משמטת כספים ולא יובל ויותר יובל על השביעית שהיובל מוציא עבדים ומשמיט קרקע וזהו דין מכירת שדות האמורות בתורה והיא מצות עשה שנאמר גאולה תתנו לארץ יובל משמיט קרקע בתחלתו ושביעית אינה משמטת כספים אלא בסופה כמו שבארנו:

הלכות שמיטה ויובל פרק אחד עשר

א. א"י המתחלקת לשבטים אינה נמכרת לצמיתות שנאמר והארץ לא תמכר לצמיתות ואם מכר לצמיתות שניהם עוברין בלא תעשה ואין מעשיהן מועילין אלא תחזור השדה לבעליה ביובל:

ב. והמוכר שדהו לס' שנה אינה יוצאה ביובל שאין חוזר ביובל אלא דבר הנמכר סתם או הנמכר לצמיתות:

ג. לא ימכור אדם ביתו או שדה אחוזתו אף ע"פ שהם חוזרין אחר זמן אלא אם כן העני שנאמר וכי ימוך אחיך ומכר מאחוזתו אבל למכור ולהניח הדמים בכיסו או לעשות בהן סחורה או ליקח בהן כלים או עבדים ובהמה אינו רשאי אלא למזונות בלבד ואם עבר ומכר מ"מ הרי אלו מכורין:

ד. ודנין בבית דין בתי ערי חומה ובשדה דין שדה אחוזה דין מוכר שדה אחוזתו לחשב את הדמים לפי השנים הנשארות ליובל ובכל עת שירצה לפדות מחשב עם הלוקח על השנים שאכל וגורע מדמי המוכר ומחזיר לו השאר:

ה. כיצד הרי הנשאר ליובל י' שנים ומכר לו שדה במאה דינר אכלה הלוקח ג' שנים ורצה המוכר לגאול נותן לו ע' דינר ומחזיר שדהו וכן אם אכלה ו' שנים נותן לו מ' דינר ומחזיר לו שדהו לא גאלה אלא הניחה ביד הלוקח עד שנת היובל תחזור לבעלים בלא דמים שנאמר במספר שני תבואות ימכר לך:

ו. מכרה לו והיא מלאה פירות ולאחר ב' שנים גאלה אינו יכול לומר לו החזירנה לי מלאה פירות כמו שמכרתי לך לפיכך אם מכרה לו מלאה פירות לפני ר"ה וגאלה אחר שתי שנים הרי זה אוכל ג' תבואות בשתי השנים ואינו מחשב עמו אלא לפי שתי שנים בלבד שנאמר על פי השנים לא על פי התבואות:

ז. הקנים והזמורות ופירות שקמה שבתוכה הרי הן של לוקח כשאר הפירות שלה אבל אילן שנכסח או שיבש שניהן אסורין בו כיצד יעשה ימכר וילקח בדמיו קרקע והלוקח אוכל פירותיה עד שתגאל השדה מידו:

ח. הלוקח שדה אחוזה ונטעה אילנות והשביחה כשהיא חוזרת ביובל שמין שבח האילנות שבתוכה ונותן בעל השדה דמי השבח ללוקח שנא' ויצא ממכר בית ממכר חוזר ולא השבח:

ט. המוכר את שדהו בזמן שהיובל נוהג כמו שביארנו אינו מותר לגאול לפחות משתי שנים שנאמר במספר שני תבואות ימכר לך ואפילו רצה הלוקח אסור שנאמר במספר שנים אחר היובל תקנה מאת עמיתך אין פחות משתי שנים מעת לעת מיום המכירה:

י. וצריך שיאכל הלוקח שתי תבואות בשתי שנים ואח"כ יגאל שנאמר שני תבואות לפיכך אם היתה אחת משתי השנים שביעית או שנת שדפון או ירקון אינה עולה מן המנין:

יא. הניחה הלוקח בורה שנה ואכלה שנה או אכלה שנה ונרה שנה ולא זרעה הרי אלו עולין למנין מכרה בשנת יובל עצמה אינה נמכרת והדמים חוזרין לבעלים:

יב. מכרה שנה אחת לפני היובל הרי הלוקח אוכל אותה שנה שניה אחר היובל שנאמר שני תבואות:

יג. מכר נקעים מלאים מים או סלעים שאינם ראויין לזריעה ה"ז פודה בפחות משתי שנים שנאמר במספר שני תבואות שדה הראוי לתבואה הוא שאינה נגאלת אלא אחר שתי שנים ואם לא גאלה אף על פי שאינה ראויה לזריעה חוזרת לבעלים ביובל:

יד. מכר אילנות אין נגאלין לפחות משתי שנים שהרי ראויים לתבואות ואם לא גאלן אינן חוזרין לבעלים ביובל שנאמר ושב לאחוזתו ולא לאילנות:

טו. מכר שדהו לראשון וראשון מכר לשני ושני לשלישי אפילו מאה זה אחר זה בשנת היובל תחזור לאדון הראשון שנאמר בשנת היובל ישוב השדה לאשר קנהו מאתו לאשר לו אחוזת הארץ:

טז. מכרה לראשון במאה דינר וראשון לשני במאתים ורצה האדון לגאול אינו מחשב אלא עם הראשון שנאמר לאיש אשר מכר לו מכרה לראשון במאתים וראשון לשני במאה ה"ז מחשב עם האחרון וכן אם מכר במאה והשביחה ביד הלוקח והרי היא ראויה להמכר במאתים מחשב לפי מה שמכר ואם מכרה במאתים והכסיפה והרי היא ראויה להמכר במאה מחשב לפי מה שהיא ולעולם מיפים כח מוכר שדה אחוזה ומריעין כח הלוקח:

יז. המוכר שדה אחוזתו והיו לו שדות אחרות ומכר מאותם השדות כדי לגאול שדה שמכר אין שומעין לו שנאמר ומצא כדי גאולתו עד שימצא דבר שאינו מצוי לו בשעה שמכר וכן אם לוה לגאול אין שומעין לו שנאמר והשיגה ידו לא שילוה:

יח. מצא מעט ורצה לגאול חצי השדה שמכר אין שומעין לו שנאמר כדי גאולתו או גואל את כולה או אינו גואל ואם רצו קרוביו לגאול גואלים שנאמר ובא גואלו הקרוב אליו:

יט. הנותן שדהו מתנה ה"ז חוזרת לו ביובל שנאמר תשובו איש אל אחוזתו לרבות את המתנה:

כ. האחין שחלקו כלקוחות הן ומחזירין זה לזה חלקו ביובל לא תבטל חלוקתן מכמות שהיתה וכן הבכור והמייבם אשת אחיו מחזיר ביובל חלק שנטל ונוטל החלק שכנגדו:

כא. אבל היורש את אשתו אעפ"י שירושת הבעל מדבריהם עשו חזוק לדבריהם כשל תורה ואינו מחזיר ביובל ואם ירש ממנה בית הקברות יחזיר לבני משפחה משום פגם משפחה ויתנו לו דמיה ומנכין לו דמי קבר אשתו שהרי חייב בקבורתה: